הרומן שלי עם מקרמה

כשהייתי בערך בת 10, תחילת שנות השבעים, פרץ המקרמה לחיינו. בחוג מלאכה בנות למדתי את הקשרים הבסיסיים (תכלס 90 אחוז מעבודות המקרמה עשויות משני קשרים בסיסיים) והתחלתי לעוף על זה. מתלים לעציצים במגוון גדלים וצבעים, המון אהילים (אז מכרו בכל חנות מלאכת יד את השלדים של האהילים ובכל בית היה לפחות אהיל מקרמה אחד), תיקים (כמובן עם "פרנזים". היום קוראים לזה בוהו-שיק…), ועבודות יותר אומנותיות – לתלייה על הקיר. 

באחד החופשים, לאחר שיצרתי כמה עשרות מתלים לעציצים, העמסתי אותם על הסל של האופניים שלי, והתחלתי לעבור בין הבתים של השכונה שלי והשכונות הקרובות – שם כל הבתים היו בתים פרטיים עם חצר. עכשיו תגידו לי, מי יכול לסרב לילדה חמודה שבאה עם האופניים שלה ומציעה למכור מתלה לעציץ מעשה ידיה? אף אחד! 

תוך כמה ימים מכרתי את כל המתלים לעציצים. 

כמו הרבה אופנות – המקרמה נכנס בסערה לחיינו, וכעבור כמה שנים נעלם. לפני שנתיים נכנסתי לגלריה לאומנות של חברה, והיא בישרה לי שהמקרמה חזר לאופנה והיא מבקשת שאצור משהו עבור הגלריה שלה. מה?…. לא האמנתי. רק אחרי גיגול נחה דעתי – הוא אכן חזר! יצרתי עבורה את עבודת המקרמה הראשונה מזה כך וכך עשורים, ולשמחתי היא נמכרה כעבור כמה ימים. 

אז עכשיו יש לי את המקום המהמם שלי, ואני יוצרת עבור עצמי. ואם מישהו יאהב – יש גם אפשרות לרכישה. כמו אז… לפני כך וכך עשורים. 🙂